תיבת האוצרות

 אוצָר של חג

מגילת אסתר, הנקראת מדי שנה במהלך חג הפורים, חושפת בפני קוראיה תמונה ברורה ומפורטת של ממלכת פרס וניכר כי מחברהּ הכיר היטב את התרבות הפרסית. הד ליסודות הריאליסטיים במגילה ניתן למצוא בתצוגת הקבע של מוזיאון ארצות המקרא, בגלריה "תפארתה של פרס". שם תוכלו לראות למשל חותם מלכותי, הדומה בוודאי לזה שהעניק אחשוורוש למרדכי, כלי כסף ותכשיטי זהב– עדות לסגנון החיים העשיר והראוותני של בני פרס וכן את דגם האפדנה- אולם קבלת הפנים של הארמון המלכותי בשושן. ייתכן כי זהו הארמון המתואר במגילת אסתר, על שעריו, חדרי המגורים והגנים שלו, בו ביקשה אסתר, באומץ לבה, לראות את פני המלך אחשורוש כדי לבקש ממנו להציל את אחיה היהודים מכליה (אסתר ה, א-ב).

פורים מלא "אורה ושמחה ששון ויקר"!

בתמונה: מסכת מומיה מוזהבת, פשתן וגבס, צבוע ומצופה זהב, מצרים, התקופה הרומית, תערוכת הקבע

החטא, העונש והגאולה

בימים אלה חוגג העולם הנוצרי 2012 שנה להולדת ישו, אולם דווקא מותו והאירועים שהתרחשו בסמוך לכך, עיצבו מרכיבים מרכזיים בדת הנוצרית. תחייתו של ישו העניקה תקווה לתחייה מחדש לאחר המוות, לכל אדם שילך בעקבות ישו ויאמין בו. תקווה זו משתקפת היטב בסרקופג הייחודי שבתמונה, בו נקברה במאה הרביעית לספירה יוליה לטרונילה, בגיל 46.
בצד השמאלי של הארון נראים אדם וחווה לאחר חטא גן העדן מקבלים מידי האל פלך, המייצג את המלאכות הנשיות, ושיבולת, המייצגת את עבודת האדמה. על פי האמונה הנוצרית, החטא בו חטאו אדם וחווה הוא החטא הקדמון שדב?ק בכל אדם מרגע הולדתו ועד מותו. הדרך היחידה להשתחרר מעולו של החטא, על פי הנצרות, היא להאמין בכפרה שהעניק ישו למאמיניו במותו. על גבי מכסה הארון, מימין, מתוארת עקידת יצחק, בה ראו הנוצרים רמז מבשר לצליבתו של ישו: כשם שהיה מוכן אברהם אבינו להקריב את בנו יחידו, כך הקריב האל את בנו היחיד, ישו, ובכך כיפר על חטאם של המאמינים כולם. במרכז הארון מיוצג ישו באמצעות צלב, ומשני צדיו נראים שומרי הקבר הרומים שהיו עדים לתחייתו מחדש. במשלב התחתון מימין מוצג נס החייאת הנער מנעין בידי ישו, ובו תקווה לתחייה מחדש של כל המאמינים. כל התמונות הללו שעל גבי הארון מביעות את אמונתה של הנקברת, יוליה לטרונילה, שתזכה לגאולה ולתחייה מחדש לאחר מותה.

בברכת שנה אזרחית טובה
מחלקת האוצרות

בתמונה: הסרקופג של יוליה לאטרולינה, האימפריה הרומית, 330 - 340 לספירה, תערוכת הקבע

 "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה..."

ימי הסתיו וראשית החורף מביאים עמם את התקווה לגשם. הציפייה לגשם, הקשורה קשר הדוק לחיים בארץ ישראל גם בימינו, מילאה תפקיד מרכזי בחייהם ובדתם של תושבי ארץ כנען הקדומים. ירידתם של אברהם אבינו ובני יעקב למצרים ממחישה את מציאות החיים בה רצף של שנים שחונות הביא לעיתים לעזיבת הארץ בחיפוש אחר מקורות מחיה.
לא בכדי ירדו אבותינו למצרים שסיפקה ביטחון יחסי לתושביה, בזכות נהר הנילוס שהיווה מקור מים קבוע.
בהמנון הגדול לאל המצרי אתון עמדו המצרים העתיקים על הבדל זה בין ארצם לבין ארץ כנען. מנקודת מבטם, היה הגשם "נילוס היורד מן השמיים":
"חעפי (הנילוס) בשמיים הוא - לארצות הזרות...
חעפי, מן הדו?א?ת (העולם שמתחת) הוא בא - בעבור ארץ מצרים"
השוואה זו מוצאת את ביטויה גם במקרא: "כ??י ה?א?ר?ץ א?ש??ר א?ת??ה ב?א ש??מ??ה ל?ר?ש??ת??ה?, ל?א כ?א?ר?ץ מ?צ?ר?י?ם ה?וא... א?ר?ץ ה?ר?ים ו?ב?ק?ע?ת; ל?מ?ט?ר ה?ש???מ?י?ם ת??ש??ת??ה מ??י?ם". (דברים יא, י-יא)

על רקע תלותם של תושבי כנען במשטר הגשמים לא ייפלא כי האלוהות החשובה ביותר בפנתיאון הכנעני הייתה אל הגשם והסערה, הוא האל בעל. בתמונה שלפניכם נראה פסלון של בעל, הוא חובש כובע מחודד וידו המונפת אחזה במקור בחזיז הברק. הקשר בין האל בעל לגשם משתקף עד היום במושג "חקלאות בעל" – חקלאות הנסמכת על מי הגשמים.

בברכת חורף גשום, מחלקת אוצרות.

בתמונה: פסלון ארד של אל הסערה בתנוחת "האל המכה", סוריה, 1400 לפנה"ס, תערוכת הקבע

ראש בראש

שני חודשים, ניסן ותשרי, מתחרים זה בזה מי יעמוד בראש הלוח העברי: ניסן שהוא "ראש חודשים" או תשרי שהוא "ראש השנה".

בימינו, מתחילה השנה העברית בחודש תשרי. שמו של חודש זה, בדומה לשאר שמות החודשים העבריים, אומץ במהלך גלות בבל ועלה ארצה עם שבי ציון. הוא נגזר מן השם האכדי ת?ש?ר?יתו? (tašrītu) שפירושו 'ראשית'. אולם, במניין החודשים שבמקרא, תשרי הוא דווקא החודש השביעי (ויקרא כג, כד), ואילו חודש ניסן, הוא חודש האביב, מתואר כ"ר?אש? ח?ד?ש??ים ר?אש?ו?ן הו?א ל?כ?ם ל?ח?ד?ש??י ה?ש???נ?ה" (שמות יב, ב).
הסיבה לחוסר ההתאמה שלעיל נעוצה ככל הנראה בעובדה כי בימי קדם, במרחב המסופוטמי-סורי כמו גם בארץ ישראל של תקופת המקרא, התקיימו זה לצד זה שני לוחות שנה. האחד תחילתו באביב, ביממת השוויון שבין היום לבין הלילה, והאחר ביממת השוויון של הסתיו. ואכן, בכתובים המקראיים מוצאים אנו את קיומם של שני הלוחות: לוח אחד הפותח בניסן (שמות יב, ב) ולוח שני, הפותח בחודש תשרי (שמות כג, טז).
בתקופת בית המקדש השני, הוכרעה הסוגיה ונקבע כי ניסן יהא החודש המתחיל את חשבון ספירת שנות המלוכה, ואילו תשרי יהא החודש המתחיל את חשבון השנים, ככתוב: "באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים ... באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות" (משנה, ראש השנה א, א).

שנה טובה
צוות האוצרות