מסכות אז והיום

מאת אריאלה רונס-צפריר ויהודה קפלן

. . . "והח?דש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשל?ח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט', כב).

מצוות פורים, כפי שנקבעו במגילה הן סעודת הפורים, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. נוסף למצוות אלה, התפתחו במשך הדורות בכל תפוצות ישראל מנהגים רבים הקשורים בשמחת החג, כמו למשל ההתחפשות, מנהג שראשיתו ככל הנראה באיטליה, בסוף ימי הביניים, בהשפעת חגיגת הקרנבל שחלה בסמוך לפורים.

מסכת הפורים, המשמשת ליצירת מסווה לזהותנו האמיתית, לשם חיקוי של דמות או רעיון, היא חלק מרכזי של תחפושת הפורים. התחפשות, שינויי הפרצופים, החיקויים והסתרת הפנים קשורים במגילה ובאגדות והמדרשים שנתחברו סביבה. דמותה של אסתר היא דוגמא להסתר פנים ולהעמדות פנים בסיפור. כך למשל "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה" (אסתר ב', י) והעמידה פנים כי היא חפצה ביקרו של המן בעוד שלמעשה חתרה למפלתו.

שימוש במסכות ידוע גם בעת העתיקה, ובמיוחד בטקסים הקשורים בקבורה ובמוות. בתרבויות תקופת האבן החדשה (הניאולית - ראשית התיישבות הקבע וביות בעלי החיים והצמחים) נהגו לכייר את גולגולת המת בשכבת ביטומן שעליה שובצו צדפים בדמות פני אדם. נוהג זה משקף כנראה את אמונת הקדמונים בהמשך החיים לאחר המוות, רעיון מרכזי המושרש בתפישה הדתית של מצרים הקדומה.

שלא כמו במסכת הפורים, המסתירה את זהותו של העוטה אותה, התפתחו במצרים העתיקה מסכות מסוג שונה, מסכות המומיה שהונחו על ראשו החנוט של הנפטר בטרם הונח בארון.

מסכות המוות הללו, שהופיעו כבר בתקופות המוקדמות של התרבות המצרית העתיקה, נעשו מיריעות פשתן שהודבקו בשרף או בגומי ועוצבו על פי קווי המתאר של ראש הנפטר, וכוסו לאחר מכן בשכבת גבס דקה (סטוקו). על שכבת הזהב שציפתה את המסכה צויר דיוקן מחמיא של תווי הפנים ושובצו אבנים יקירות ואבני חן . מסכות אלה היו חלק מתפישת המוות במצרים העתיקה, לפיה הזדקק הנפטר לכל הצרכים שהיו לו בחייו על מנת שיאפשרו לו קיום מלא ושלם עם הגיעו לעולם הנצח. מכאן שהמסכה לא נועדה להסתיר או לשנות את זהותו של הנפטר אלא להפך, לשמר את תווי פניו ולהוות תחליף לפנים האמיתיים במידה ויושחתו. הנצחת הנפטר באה לידי ביטוי גם בציורים ובתבליטים של תמונות מחייו שעיטרו את קירות קברו. אלה, יחד עם פסל בדמותו וחקיקת שמו ותאריו, היו בבחינת ערובה מאגית להמשך קיומו הפיזי. 

בניגוד למובנה המקובל בימינו, שונה משמעותה של המילה 'מסכה' בלשון המקרא. במספר כתובים נזכרת המסכה בהקשר פולחני מובהק: בפרשת התנחלות שבט דן בליש מסופר כיצד לקחו אנשי דן "אפוד ותרפים ופסל ומס?כה" מבית הכהן מיכה שבהר אפרים (שופטים י"ט). רמז לטיבה של המסכה מצוי בתוכחת הנביא הושע לאנשי ממלכת ישראל: "יוסיפו לחטא ויעשו להם מס?כה מכספם כתבונם עצבים מעשה חרשים... (הושע י"ג, ב). כאן מדובר במסכה עשויה מכסף המקבילה לעצבים שהם מעשה חרשים. גם העגל שעשו בני ישראל למרגלות הר סיני מ"נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם" מכונה "עגל מס?כה" (שמות ל"ב, ב-ג). גישת המקרא ביחס אל המסכה ועשייתה היא שלילית כפי שניתן ללמוד מהאיסור "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסיכה...מעשה ידי חרש" (דברים כ"ז, טו) ודומיו.

מהי אפוא אותה מסכה הנזכרת בכתובים אלו?

האות סמ"ך הדגושה במילה מסכה מלמדת כי המילה גזורה מהשורש נס"ך שהוראתו לצקת נוזלים ומתכות, גם בהקשר של עבודת החרש: "הפסל נ?ס?ך חרש וצורף בזהב ירקענו..." (ישעיה מ', יט). המסכה היא אפוא פסל יצוק ממתכת (להבדיל מפסל או צלם שעשויים מאבן, עץ או כל חומר שאינו מתכת).

באיזו טכניקה נוצקו המסכות?

במוזיאון ארצות המקרא מוצגת תבנית מלבנית שהשתייכה במקור לתבנית יציקה בת שני חלקים. המתכת המותכת נוצקה לתוך שני חלקיה הסגורים של התבנית. משהתקררה המתכת פתח החרש את התבנית והוציא את הגוש היצוק בדמות הדגם שגולף בתבנית. בתבנית שלפנינו גולפו דמויותיהן של שלוש אלות בעלות תווי פנים מודגשים. שתי האלות שבצדדים חובשות כתר קרניים גבוה המזהה אותן כאלות, אשר בקדקודו ציפור. על ראש האלה שבמרכז כתר שעליו סהר וגלגל החמה. זהותן של האלות הללו אינה ידועה. תבניות דומות לזו נמצאו בשרידי בתי מגורים וסביר להניח ששמשו לפולחן הביתי, בדומה לחפצי הפולחן שהיו בבית הכהן מיכה מספר שופטים.

מעניין לציין כי המילה 'מסכה' מופיעה פעמיים בנבואות ישעיהו בן אמוץ במובן שונה: "ובלע בהר הזה פני הלוט הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים." (ישעיה כ"ה, ז וראו גם כ"ח, כ). ההקבלה למילה לוט (מעטה, מכסה) מרמזת כי כאן מדובר במסכה המסתירה את פני העוטה אותה, כמו בתחפושות הפורים.