פתיחה: 24.9.26
אוצרת: יעל בוברמן־אטאס
"הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה" כתב המשורר ברטולט ברכט בשלהי מלחמת העולם השנייה. "לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה". דואליות זו, במאזן שבין סוף להתחלה, בין רמיסה טוטלית על סף היעלמות לבין הכוח האדיר של צמיחה מתוך כאב ושבר אישי ולאומי – היא העומדת בבסיס התערוכה. ממעמקי קריאתו הנואשת, מזמֵן האדם את כוח בריאתו העצמית, להשתקם ולצמוח מתוך שורשיו החומריים והרוחניים.
העבודות העכשוויות המוצגות במוזיאון ארצות המקרא, מתכתבות עם שורשי העבר. עתיקות המוזיאון מנכיחות את אלו שפנו אל החומר – האבן, העץ והברזל – לפני אלפי שנים, מתוך חיפוש אחר שפה, משמעות ויציבות.
דמות מצולקת של אווה אבידר עומדת בתנוחה מתוחה, תלויה על בלימה. בפיה הפעור פרי גן העדן: אם תנגוס בו, תאבד אותו. ידיה התחובות בגופה בניסיון לאזן את עצמה, לא יוכלו לאחוז בו לעולם.
פסל טורסו של גבי קלזמר, העשוי מחומרים יומיומיים, כגון שקיות ניילון ונייר אלומיניום, מקדש את דמות האדם במסורת האמנות הקלאסית, מהדהד דמויות ארכיאולוגיות, ובה בעת משדר פשטות וזמניות.
עצי האלומיניום של גלית שבו, שנוצרו לפני המלחמה והשחירו בעקבותיה, ניצבים כעדות אפלה, אך גם כהבטחה לצמיחה מחודשת ולהתאוששות מאסון, בדומה ליער המשתקם מעצמו אחרי שריפה.
הדמויות של מקס אפשטיין, שנחצבו בגרזן בעץ שרוף, עומדות זקופות ויציבות, אף שהן ממשיכות לצרוב בבשרנו כזיכרון למהלומה שספגנו.
אבנר לוינסון מחפש בהתמדה אחר צורה וזהות, הממשיכות לחמוק ולהשתנות לנגד עינינו, תוך שמירה על איזון עדין בין החומרי לבין המופשט והרוחני; הבית של שרון פזנר, וליתר דיוק, הבית שנהרס בשבעה באוקטובר – והכאב שהוא נושא בחובו – מיוצגים באמצעות סימוני פינות בבטון ובחמר, המהדהדים חפירה ארכיאולוגית. פזנר מזמינה את הקהל להתהלך בבית ולנוע בין חדרי הלב הכואב – להרגיש, להיזכר, ואולי גם להחלים.
התערוכה מבקשת להשיב את האמונה בטבע המתחדש והיציב, את האמונה באדם המרגיש, הכואב, הנמוג, אך גם נוכח, משפיע וצומח מחדש. מבטם של האמנים מבטא את מאזן הכוחות העדין שבין האדם לטבע, בין האדם לגורלו, ומסמן דרכים שיוכלו לשפר, ולו במעט, את מצבנו הקיומי. 'כִּי הָאָדָם' הוא הנושם, החי – והוא האחראי על המשכיותו, על פעולת השיקום והצמיחה לאחר משבר, מצור והרס.
אמנים משתתפים: אווה אבידר, מקס אפשטיין, אבנר לוינסון, שרון פזנר, גבי קלזמר, גלית שבו
